ברובנו יש זיכרונות, חוויות ודפוסים שמנהלים אותנו מבלי שנשים לב. באימון אנחנו לומדים לזהות אותם, להבין מאיפה הם מגיעים, ולפנות מקום לבחירה חדשה. זה תהליך עדין, אנושי ומדויק שיכול לפתוח מרחב חדש של חופש, נינוחות ויכולת להיות בקשר עם עצמנו ועם אחרים.
למה אנחנו חוזרים על אותם טעויות במערכות יחסים? הסיפור של אבי מלמד שהתשובה מתחילה בגוף שלנו. כשהוא הרגיש חנוק כל פעם שהחברה שלו שאלה שאלות רגילות, הגוף שלו זכר משהו מהילדות – אמא דואגת מדי, תחושת חנק, צורך לברוח. הדפוס חזר שוב ושוב עד שהוא למד לעצור ברגע הנכון, להקשיב לגוף, ולבחור תגובה אחרת. החופש האמיתי לא מגיע מלהתרחק, אלא מלהכיר את עצמך מספיק טוב כדי לא לברוח מהפחד שבפנים.Retry
שיחה אמיתית יכולה לשנות חיים — שיחה שבה מישהו באמת מקשיב לך, שואל, ולא ממהר לתת תשובות.
באימון אישי (ועסקי) בשיטת סאטיה אנחנו מדברים על מה שבאמת קורה בפנים — אהבה, פחד, זוגיות, הורות, הצלחה, בדידות, הגירה, משמעות.
דרך הקשבה עמוקה, שאלות, ותשומת לב לגוף ולזיכרונות — נפתחת אפשרות לראות את החיים אחרת.
כי הכל מתחיל ונגמר בראש, אבל הדרך לשם עוברת דרך הלב.
לפעמים זה מתחיל ממשפט קטן. מילה אחת שלא הובנה נכון, פרשנות לא מדויקת – ותוך רגע, השמש הבוהקת בזוגיות מתכסה בענן כבד.
בסיפור הזה, טיול שבת תמים הפך לריב טעון, עלבון וכאב. אבל דווקא בתוך השדרה הזהובה של הסתיו, כשהלב סגור והמרחק גובר, התרחשה תפנית מפתיעה: גילוי פנימי ששינה את כל מהלך הבוקר – והחזיר את החום, הקרבה והאהבה.
איך זה קרה? ומה אפשר ללמוד מזה על ריבים בזוגיות ועל היכולת לאהוב גם את עצמנו באמצע הסערה?
בהקשר של אימון אישי, אימון רגשי (אימון שמתייחס לתחושות ורגשות), ריקות היא עמדת התבוננות והקשבה שממנה המאמן פועל. זהו מצב שבו משתחרר המאמן מהצורך לדעת, להסביר, להציע פתרונות או להוביל את המתאמן למסקנות. במקום זאת, נוכחותו שקטה, פתוחה וסקרנית
כשהבת שלי יושבת מולי ובוכה, אני מרגיש את כל הלב שלי מתכווץ. אני רוצה לעזור לה, לפתור לה את הבעיה, להקל עליה. אבל ככל שהילדים שלנו גדלים, כך האתגרים שלהם הופכים להיות מורכבים יותר – ואין לנו תמיד את הפתרונות. אז איך בכל זאת אפשר לעזור?
למה אנחנו עוצרים את עצמנו? למה אנחנו נמנעים בדיוק מהדברים שיכולים להביא לנו סיפוק, שמחה והצלחה? אנחנו יודעים מה נכון לנו – אז למה אנחנו
הכרות עצמית היא לא יעד שמגיעים אליו, אלא מסע מתמשך של גילוי וחיבור פנימי. במסע הזה אני לומד להכיר את עצמי לעומק, לבחון את הערכים שלי, את הדחפים שמניעים אותי ואת השאיפות שמובילות אותי
טריגר. הדם עולה לראש. הבטן מתכווצת. הכתפיים מכונסים. הגרון מוכן לצעקה והגוף מתכווץ ומוכן למלחמה. מי לא מכיר את זה.
הקשבה בהיותי ילד ונער לפני שנים רבות כשהייתי נער צעיר הייתי מדי פעם הולך לפגוש לשיחה את סבא שלי או סבתא שלי במפגשים בארבע עיניים. עם
הרגש הדומיננטי בימים אלה הוא עצב.רואים את זה בעיניים שלנו,כשאנו מסתכלים על אחרים,וגם כשאנו מסתכלים במראה. יש דברים שקשה לומר.לשתף.עם כולם.יש מחשבות שקשה לנו לחשוב.האם
כשהייתי בן 16 נשאלתי מה גורם לי להיות בעל ביטחון עצמי גדול כל כך. התשובה שלי הייתה, שהביטחון העצמי שלי נובע מכך שקיבלתי אהבה ללא
