"אני יודע שזה לא יעבוד, אבל אני לא יכול להפסיק"

הוא ישב מולי באימון והסתכל על הרצפה. "אני עושה את זה שוב," הוא אמר בשקט. "בדיוק אותו דבר שהרס לי את מערכת היחסים הקודמת. ואני רואה את זה קורה, אבל אני לא יודע איך לעצור."

אותו סרט, שוב

אבי (שם בדוי) הגיע אליי אחרי שנתיים של בדידות. הוא פגש מישהי חדשה, התאהב, והכל התחיל נהדר. אבל אחרי חודשיים, משהו השתנה. הוא התחיל להרגיש חנוק. כל פעם שהיא ביקשה לדעת איפה הוא, מה התוכניות שלו, או סתם רצתה לדבר – הוא הרגיש לחץ.

"אני מתחיל להיות קר," הוא תיאר. "עונה בקצרה, מתחמק מפגישות, ממציא תירוצים. ואני רואה שזה פוגע בה, אבל משהו בתוך גורם לי פשוט להתרחק."

זה היה בדיוק מה שקרה במערכת היחסים הקודמת שלו. ובזו שלפני. אותו דפוס, שוב ושוב.

הגוף יודע לפני שהראש מבין

שאלתי אותו: "מה קורה בגוף שלך כשהיא מתקשרת אליך או שואלת על התוכניות שלך?"

הוא עצר לרגע, והתבונן פנימה. "הבטן מתהדקת," הוא אמר. "והחזה… זה כאילו משהו לוחץ עליו מלמעלה. אני מרגיש שאני צריך אוויר."

"ואז מה אתה עושה?"

"אני סוגר. מתנתק. עונה 'הכל בסדר' ומרחיק את עצמי."

זה היה המפתח. הגוף שלו דיבר אליו כל הזמן, אבל הוא לא ידע להקשיב. התחושה הפיזית הזאת – הלחץ בחזה, הבטן המתהדקת – הייתה קריאת השכמה שהוא התעלם ממנה. ואז, בלי שהוא מבין למה, הוא פשוט הגיב. התרחק. סגר את הלב.

מה באמת קורה שם?

התחלנו לחפור יותר עמוק. "מתי זה התחיל?" שאלתי. "הרגשת את זה גם כילד?"

הוא היסס, ואז הכל עלה. בילדות שלו, האמא שלו הייתה מאוד דואגת. מאוד. כל יציאה מהבית הייתה מלווה בשאלות: "לאן? עם מי? מתי תחזור?" זה לא הגיע ממקום רע – היא פשוט דאגה. אבל בשבילו, בתור ילד, זה הרגיש כמו חנק. כמו מישהו ששולט בו.

ועכשיו, כשהחברה שלו שואלת שאלות רגילות לגמרי, הגוף שלו מגיב כאילו הוא שוב בן 12. כאילו מישהו שוב שולט בו, לוקח לו את החופש.

"היא לא האמא שלך," אמרתי לו בעדינות. "היא פשוט מתעניינת."

הוא ידע את זה בראש. אבל הגוף? הגוף עדיין זכר.

הרגע שבו הכל משתנה

במהלך השבועות הבאים, אבי התחיל לתרגל משהו פשוט אבל מאתגר: לעצור ברגע שהוא מרגיש את הלחץ בחזה.

במקום להגיב אוטומטית – לסגור, להתרחק – הוא עצר. נשם. שאל את עצמו: "מה קורה לי עכשיו? למה אני מרגיש ככה?"

ואז, הרגע המכריע. במקום לברוח, הוא התחיל לדבר.

כשהיא שאלה "מה התוכניות שלך מחר?", במקום להגיד "אני עדיין לא יודע" ולהתנתק, הוא עצר. הרגיש את הלחץ בחזה. נשם. ואמר: "אני מרגיש לחץ כשאת שואלת אותי על תוכניות. זה לא בגללך – זה משהו שלי. אני רוצה לספר לך, אבל אני צריך רגע."

היא הייתה מופתעת. אבל משהו בכנות הזאת פתח משהו ביניהם.

החופש האמיתי

אבי מספר לי היום שהמערכת יחסים שלו נראית אחרת לגמרי. "אני עדיין מרגיש לפעמים את הלחץ בחזה," הוא אומר, "אבל עכשיו אני יודע מה זה. אני יודע שזה לא עליה – זה עלי. ואני יכול לבחור איך להגיב."

הוא למד משהו חשוב: החופש האמיתי לא מגיע מלהתרחק מאנשים שאוהבים אותך. הוא מגיע מלהכיר את עצמך מספיק טוב כדי לא לברוח מהפחד שבתוך.

והשאלה שלי אליך:

יש לך דפוס שחוזר על עצמו במערכות יחסים שלך? משהו שאתה עושה שוב ושוב, גם כשאתה יודע שזה לא משרת אותך?

לפעמים, הגוף שלנו זוכר דברים שהראש כבר שכח. ולפעמים, כל מה שצריך זה לעצור ברגע הנכון – ולהקשיב.

–

*הסיפור בדוי אך מבוסס סיפורים אמיתיים לגמרי.

מוזמנים להגיב עם אתם מכירים דבר כזה, אם זה מדבר אליכם, ואם אתם מחפשים פתרונות לתקיעות מכל הסוגים. מוזמנים לפנות בפרטי כמובן.