הבת שלי יושבת מולי ובוכה. בוכה ממש. בצדק. כואב לה הלב, עצוב לה, קשה לה.
ואני – אני אבא.
זה לא רק אחד התפקידים שלי בחיים. זה אולי התפקיד הכי חשוב עבורי בחיים. זו שליחות.
וזה גם תפקיד שאני חושב ומרגיש (וגם אחרים אומרים לי זאת) שאני טוב בו.
ובכל זאת, כשהבת שלי (אחת משלושתן, וזה לא משנה מי מהן) יושבת מולי ובוכה, קשה לי.
אני הרי רוצה לעזור לה. אני רוצה לפתור לה את הבעיות (ואני יודע שאני לא תמיד צריך לפתור לה אותן). אני רוצה להקל על הכאב שלה, לשפר את הרגע הזה, להפוך אותו לפחות כואב.
שלוש בנות יש לי. אהובות. נהדרות.
היום הן כבר דיי בוגרות – 22, 18, 15.
לפני כמה ימים, התארחנו בערב אצל חברים טובים.
יש להם ארבע בנות. צעירות יותר משלנו, בערך בעשור.
כשהגענו לדלת, היה שם ציור יפה שהבנות ציירו.
אמרתי למיכל בחיוך: "וואו, כמה קל זה בנות קטנות…"
מיכל, בחכמתה, הסתכלה עליי ואמרה: "נראה לי ששכחת… או שאולי זה פשוט קשה אחרת."
היא צודקת.
אחרי זה חשבתי על זה עוד קצת.
לילדים צעירים וילדות צעירות יש אתגרים משלהם. מהעיניים שלהם, הקשיים שהם חווים הם משמעותיים, כואבים, מאתגרים, והם צודקים. זו החוויה שלהם.
אבל אנחנו, ההורים, מסוגלים לראות את התמונה הגדולה.
בדרך כלל אנחנו יודעים שזה יעבור, שהכאבים האלו רגעיים, שהעולם ימשיך לנוע קדימה. לפעמים אנחנו יכולים לעזור להם לראות את זה, לפעמים אנחנו יכולים להוביל אותם לשם בעדינות, ולפעמים – לפתור להם את זה (אם כי כאמור עדיף שלא).
אבל כשהילדים גדלים, כשהם הופכים לנערות ולנערים, לנשים צעירות ולגברים צעירים – זה כבר סיפור אחר.
הבעיות הופכות להיות דומות יותר לאתגרים שלנו, המבוגרים. בעיות שיכולות להיות מורכבות מאוד, לוגית, רגשית ומנטלית. יותר קשה לנו למצוא פתרונות ברורים, לא תמיד יש כאלה.
אנו לא תמיד יכולים לעזור.
אז מה נשאר לנו?
מה שנשאר לנו זה ללמד אותן ואותם איך להתמודד עם הקושי, איך לנשום, איך לעצור רגע.
להבין מה המציאות, ומה הסיפור, איפה הן נמצאות עכשיו.
לבדוק מה מפעיל אותן?
ומה מקל עליהן – כל אחת בדרכה – בהתמודדות עם האתגר.
להסתכל על מגוון האפשרויות הקיימות.
אנחנו יכולים ללמד אותן את זה, רק אם אנחנו יודעים לעשות את זה בעצמנו. ואם עוד לא למדנו לעשות זאת בעצמנו, אנחנו תמיד יכולים ללמוד.
כל עוד אנחנו חיים ונושמים, אנחנו יכולים להמשיך ללמוד, להמשיך להתפתח, להמשיך לצמוח.
ומתוך הדוגמא האישית שלנו, נוכל להנחיל את זה גם לילדים שלנו – וגם לכל הסביבה שלנו.
ככל שנלמד את הילדים שלנו את הדברים האלה מוקדם יותר, טוב יותר, אפשר ללמוד את הדברים האלה גם בגיל שלוש לא חייבים לחכות לגיל עשרים ושלוש או חמישים ושלוש…
זה מה שאני עושה עם המתאמנים שלי.
אנחנו לומדים ביחד איך להתמודד עם אתגרים, איך לנשום, איך לעצור רגע, להבין מה המציאות ומה הסיפור שאני שאנחנו מספרים לעצמנו, איך להסתכל על מגוון האפשרויות. להכיר את עצמנו לעומק, לצמוח ולהתפתח.
כשאנחנו לומדים לפתח מודעות למה שמניע אותנו באמת, וגם למה שגורם לנו להמנע, אנחנו מבינים שבדרך כלל אין נכון או לא נכון מה שיש זה להבין את המציאות שלנו ומה נכון עבורנו. היכולת לעצור, להתבונן פנימה ולשאול את עצמנו מה באמת חשוב לנו היא מתנה שלא תמיד אנו יודעים לנצל. דרך העבודה המשותפת עם המתאמנים, אני רואה בכל יום איך ההבנה הזו משנה חיים.
העבודה הזו היא מסע,
מסע שבו אנחנו לומדים להכיר את עצמנו טוב יותר,
להסיר שכבות ישנות של פחדים והתניות, ולגלות את הכוח שבנו להתמודד עם כל אתגר.
אם גם את או אתה רוצים יותר, יותר הבנה, יותר הכרות, יותר מודעות. רוצים איך להתמודד עם החיים איך לעבור את החיים החד פעמיים האלה בדרך שמעצימה אתכם, אני אשמח לעשות אתכם חלק מהמסע הזה.
תמונה: Limor Zellermayer on Unsplash
